30.1.2020. אמצע הלילה, טלפון מלחיץ מאחות בית החולים ותוך עשרים וחמש דקות אני כבר באיכילוב. מעולם לא האמנתי שאראה כך את אימי, מתחבאת בתוך מחסן סדינים בבית חולים, בוכה ומבועטת.

אימא שלי, מושא הערצה שלי ליופי חכמה ואינטליגנציה, מוכשרת בכל דבר שעושה ונוגעת, אישה פעילה, אוהבת אדם מלאה בטוב ומעשים טובים. אימא שלי היא ניצולת שואה. התוודעתי לסיפור חייה הלא אנושי רק כשהגעתי לגיל 40. עד אז, לא ידעתי הרבה. ידעתי שאיבדה את כל משפחתה ועוד כמה פרטים על חייה העצובים והכואבים כילדה בשואה, לא מעבר.

באותו לילה, במחסן הכל הציף אותי. פתאום יכולתי לראות את אימי כילדה קטנה בת ארבע וחצי מכווצת על המיטה כאשר הנאצים דופקים בדלת בחוזקה וצועקים "לפתוח". זה היה הרגע בו כל חייה של אימי השתנו, פניו החיוורים של סבא שלי, פניה האדומים מזעם ואימה של סבתי, ואחיה הגדולים שמנסים ללא הצלחה לאחוז ברגליו של סבי שדוחק אותם הצידה ממנו. אימא שלי, מדלן, שהייתה בסך הכל ילדה בת ארבע וחצי, לא הבינה מה קורה. אולם הפחד שהיה שם בחדר היה פחד שהשתלט ולא היה ניתן להסתירו גם מילדה בת ארבע וחצי. היה לה ברור שמשהו רע קורה. באותו לילה, במחסן יכולתי לחוש את הפחד שחוותה אימי כילדה. הפחד ששמעתי מהסיפורים, בלילה הזה היה מוחשי ומשתק. האחות שהתרוצצה במסדרון בניסיון להסביר לי מה קורה היתה מיותרת עבורי, רציתי רק לחבק את אימי ולהציל את מדלן בת הארבע.

פסענו חבוקות ובוכיות יחד החוצה לאוויר הנקי של חורף 2020, למקום מאוורר ונקי מזיכרונות מבעיתים. עטפתי את אימי בכל גופי, נתתי לדמעות שלה ושלי להתמזג יחד. ברגעים אלו כל חיי וחייה רצו כסרט לנגד עיני. אימא שלי, האימא החזקה שגידלה אותי ותמיד הייתה העוגן והכוח שלי הפכה בלילה אחד ילדה קטנה, למדלן בת הארבע שלא הכרתי. היו אלו ימים של פחד וכאב, אימי הייתה מבולבלת. אבא שלי המדהים בן ה 92 לא הצליח להכיל את הקושי והכאב. טעות במינון של אחד מהכדורים שנטלה גרם לירידת רמת הנתרן בגופה מתחת לנורמה ושיבש את כל הסדר וההיגיון במוחה. כדור אחד מיותר שהחזיר אותה להיות ילדה בת ארבע מבועתת ומפוחדת, גרם לי לגעת בכאב שלא הכרתי.